השואה בשירה: בין זיכרון לשכחה – על השירים שלא סופרו
האם הזיכרון הישראלי מעדיף מיתוסים על פני אמת?
יש משהו מטריד באופן שבו אנו בוחרים לזכור. בכל שנה, כשמגיע יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו מוצפים בדימויים מוכרים: נרות דולקים, דמעות, ושירים שהפכו להמנונים. אבל מה עם השירים שלא שרדו את המבחן הזה? השירים שמסרבים להתנחם, שמטלטלים אותנו במקום להרגיע?
דן פגיס: האירוניה שמאחורי הסעיפים
כשאני קורא את "טיוטת הסכם לשילומים" של דן פגיס, אני מרגיש אי-נוחות עמוקה. פגיס לא מבקש מאיתנו לבכות. הוא עושה משהו הרבה יותר נועז: הוא הופך את הזוועה לחוזה. "הכל יחזור למקומו," הוא כותב, אבל התיאור הזה – שיני הזהב שננעצות בחזרה בלסתות, העשן שנשאב מהשמיים אל תוך העצמות – הוא לא גאולה. זה סיוט סוריאליסטי.
מה שמעניין כאן הוא לא רק התוכן, אלא השפה. פגיס משתמש בשפה של פקידים, של חוזים. הוא חושף את הבושה שבניסיון "לשלם" על השואה, ואת האבסורד שבניסיון להפוך זוועה לעסקה. Personally, I think זה מה שהפך את השיר הזה ל"שקוף" עבור הזיכרון הישראלי. הוא לא מאפשר לנו להתחבא מאחורי רגשות נעלים. הוא מזכיר לנו שהשואה הייתה גם בירוקרטיה, גם אכזריות שיטתית.
אבנר טריינין: כשהמיתוס מתפרק
בשיר "כתונת איש המחנות", אבנר טריינין עושה משהו שאני מוצא במיוחד מרתק: הוא לוקח את סיפור יוסף המקראי, סיפור על הצלה ועלייה לגדולה, והופך אותו לטרגדיה קולקטיבית. "ולא חלם ולא פתר," הוא כותב, "ומן האלומה לא קם." אין כאן סוף טוב. אין כאן גאולה.
What many people don't realize is שהשיר הזה הוא לא רק על השואה, אלא גם על האופן שבו אנו מספרים את הסיפור שלנו. טריינין משלב בין פסי הרכבת של המוות לבין כתונת הפסים של המקרא, ויוצר דיאלוג מטריד בין מיתוס למציאות. האם אנחנו מסוגלים לעכל שיר שבו יעקב אבינו – המסמל את עם ישראל – אינו מזהה את בניו? אני חושב שלא. וזה בדיוק למה השיר הזה נשאר מחוץ לטקסים.
טוביה ריבנר: הבית שהפך לרוח
בשיר "כאן נולדתי", טוביה ריבנר מציג את הפן האחר של השכחה: הפער הבין-דורי. המסע לשורשים, שנתפס בתרבות הישראלית כרגע מכונן ומרגש, הופך אצל ריבנר למפגש קר עם מציאות מתפוררת. "מה האוויר המתוק הזה?" שואלים ילדיו. "מה הטיח הנופל מהקירות?"
What this really suggests is שהזיכרון שלנו הוא לא רק על העבר, אלא גם על העתיד. ריבנר כותב על ה"לא-כלום" שנשאר, על עולם שבו "גם העתיד עבר." זו כתיבה נטולת פאתוס, שמסרבת להפוך את החורבן למיתוס גבורה. Personally, I find זה מדהים, כי זה מזכיר לנו שהשואה היא לא רק סיפור היסטורי, אלא גם שאלה על הזהות שלנו היום.
למה הם נשארו בחוץ?
השירים הללו לא זכו לפרסום לא בגלל איכותם, אלא בגלל שהם מסרבים לתת נחמה. הם מטיחים בנו את הפיזיות של המוות, את האבסורד של החיים שאחרי, ואת חוסר היכולת של השפה לגשר על התהום.
If you take a step back and think about it, אולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. לא שירים שיגרמו לנו להרגיש טוב, אלא שירים שיכריחו אותנו להתמודד עם האמת. כי הזיכרון האמיתי הוא לא רק על העבר, אלא גם על השאלות שהוא מעלה לגבי ההווה והעתיד.
מחשבה לסיום
אולי הגיע הזמן שנפסיק לבחור רק את השירים שנוחים לנו. אולי הגיע הזמן שנקשיב גם לשירים שמטלטלים, שמפריעים, שמזכירים לנו שהשואה היא לא רק מיתוס, אלא גם מציאות כואבת ומסובכת. כי רק כך נוכל להבטיח שהזיכרון שלנו יהיה לא רק עמוק, אלא גם אמיתי.
